פרסומים
 

* פנצ'ר
 
 

אני שוכבת בעיניים עצומות, אבל את זו שלא יכולה לראות, למרות שאת יושבת מאחוריי עם המבט שלך עליי ובטח מתאמצת נורא. אין לך שום דרך לדעת אם הפרטים שמתחברים אצלך בראש לפאזל המבעית באמת קשורים, או שאת סתם מדמיינת. אולי זה קאונטר טרנספרנס או איך שלא קוראים לתגובות הפסיכיות של פסיכולוגים כלפי מטופלים. את צריכה להיזהר. את לא יכולה לשאול אף שאלה שתראה שאת דואגת, שאת מתעניינת בזיון החדש שלי לא בתור הפסיכואנליטיקאית שלי, אלא בגלל שאת חושדת.

 

אני לא צריכה לראות כדי לדעת. חמש שנים-ארבע פעמים בשבוע-חמישים דקות זה המון זמן להכיר, ואת זזה בכורסה שלך יותר מבדרך כלל, ומושכת באף יותר, ומכחכחת חזק, יותר, וככה אני יודעת שאת לא רגועה באמת אלא מתאמצת להפגין שלווה. פעם, כשהיית הכי טובה בעולם בשבילי, כל סימן של חוסר שקט שלך היה מבהיל אותי, כמו שגורה נבהלת כשהפרווה של אמא שלה סומרת. עכשיו אני שמחה בשקט לגלות שהצלחתי להבהיל אותך. אולי גם לך יש סימנים עליי?

 

את רגילה לקרוא אותי כל כך בקלות, שהתחלת להשתעמם כנראה, ואולי פשוט התייאשת כי לא התקדמתי כמו שציפית. לאט לאט, כל פעם קצת, נפלטתי מהלב שלך ונעזבתי אצלך. לא בבת אחת. קודם בתוכך, ולא ראיתי עלייך. מאוחר יותר הופיעו סימני ההיכר החיצוניים, ועוד עבר זמן ארוך עד שהסכמתי להודות בהם. כמו אור של פלורוסנט, שנדלק בהבהובים. בהתחלה הבהב איך שאת משחקת עם הזמן של הפגישות שלנו, מזיזה פעם אחרי פעם, לפי איך שנוח לך, כי לא נוח לך הפגישות איתי, ואיך כשאני צריכה להזיז – קשה יותר למצוא זמן אצלך ביומן, אחר כך הבהב איך שהתעקשת להעלות את המחיר למרות שביקשתי לא, כי יש פחות ג'ינגלים בזמן האחרון, ואז הבהב איך שאת כבר לא זוכרת דברים שסיפרתי לך, ואז איך שהטון שלך כבר פחות רך, ולפעמים חסר סבלנות אפילו --- אבל גם כשכבר הבנתי לגמרי, לא אמרתי כלום. לא העזתי. פחדתי להרוס את מה שנשאר לך בשבילי. והייתי ממשיכה ככה אם לא הייתי מגלה אצלך את לירון.

 

רק במקרה ראיתי, רק בגלל שהתעכבתי בשירותים. ולא הייתי אמורה לזהות, כי הפרגוד הזה ששמת במיוחד, לשמור שלא יראו, הסתיר, ורק את הגב שלה ראיתי מהצד, אבל אצל לירון אני מכירה כל חלק, מכל זווית, וגם שמעתי "הי" בקול הזה שלה, העמוק, הצרוד - וזה הספיק. ראיתי את לירון אצלך ואת לא יודעת. וראיתי גם שהיא מרגישה בבית. סימן שזו לא פגישה ראשונה או חד- פעמית. את מטפלת גם בה!

 

מה פתאום?! באיזו זכות?! ממתי היא אצלך? כמה זמן את עם שתינו ככה, בוגדת בי? בוגדת! אין שום תואר אחר מתאים בשבילך. כי מי כמוך אמור היה לשמור לי על המקום? לשמור עלי? ואת, במקום, מטפלת בלירון בובליל, זו שהייתה החברה הכי טובה שלי לפני שהאמביציה עלתה לה לראש, וגרמה לה להשאיר אותי מאחור עם השירים שכתבנו יחד ועם החלומות שהם יעשו היסטריה, והלכה, ודחפה את עצמה (למרות שב"רימון" כולם אמרו שהיא לא נורא מוכשרת ושאני הרבה יותר), והגיעה רחוק, כי לה לא היו מעצורים. היא לא ויתרה על אף אודישן, לכל ריאלטי, ולא נרתעה להופיע מול ועדי עובדים ובבתי אבות, ולא התביישה לרדוף אחרי עורכי תוכניות בגל"צ עד שהצליח לה ב"ממחר סטאר". והיום שרים כמעט בכל חתונה את "העפת לי את הראש לקחת לי את הלב" שלה, ואפילו בטלוויזיה היא בפרסומת הזאת למחזור בקבוקים. ואני, לעומת זאת, בגלל ה"קושי לתפוס מקום", כמו שקראת לזה, שרה ג'ינגלים באולפנים חשוכים, אנונימית ואנמית עד עצם היום הזה.

 

כמה הרבה דיברתי עליה אצלך! כמה כסף בזבזתי עליה! כמה דמעות שפכתי! הסיוט שלי בהקיץ היא הייתה, ואת, מסתבר, מטפחת אותה! איך יכולת?! אולי את לא יודעת, אבל זה שהיא הגיעה דווקא אלייך, זה לא מקרה. היא הגיעה במיוחד. בגללי. בגלל ש...

 

"את שקטה בדקות האחרונות..."

 

נכון. אני שקטה. שקט של ציידת שאורבת לטרף שלה. כמו בג'ונגל. מזכיר לי סרט טבע שראיתי פעם. איילה תמימה מלחכת עשב, רגועה, לא יודעת כלום על הרובה שכבר מכוון אליה. פתאום היא קופאת. נדרכת. משהו מקפיץ אותה. לא ברור מה. אולי ריח זר שמגיע עם הרוח, אולי אוושה רכה שמישהו עם כוונות רעות מתאמץ לא להשמיע... באותה שנייה, כל הסאונד של הג'ונגל כאילו בפול ווליום. האיילה כולה קשב. מאה אחוז תשומת לב. האינטואיציה שלה על טורבו. היא מנסה לקלוט בחושים שלה כמה שיותר, מחפשת עוד סימן שיתחבר, שיהיה הקריטריון שיקבע בשבילה: יש או אין סכנה?

אז נבהלת, הה? מה מכל מה שסיפרתי הדליק את נורות האזהרה שלך? שהוא אמר, כשהעביר אליי את הסיגריה, שהפסיק, ושרק אחרי זיון טוב באמת הוא מרשה לעצמו? שהוא שרק את השיר הזה של סטינג, Every breath you take? שאמרתי שהדליק אותי שהוא רוצה לצייר עליי ולענג עם המכחול עד שאצעק?

"את שקטה בדקות האחרונות". רק ציינת עובדה, וזהו. בכוונה את לא ממשיכה. את מחכה שאני אגיב עכשיו, מקווה שאני אוציא החוצה משהו שיעזור לך להשלים את התמונה. ולא. אני, הפליזרית האובססיבית הכרונית שבדרך כלל מרצה את כולם חוץ מאת עצמה, לא משתפת פעולה הפעם. השתיקה הולכת ונעשית סמיכה ומכבידה. קשה לנשום. גם את מתנשפת.

 

"מה עובר לך בראש?"

 

הקול שלך צורם. מה עובר לך בראש עכשיו? את בטח משתדלת להיזכר בסדר היום שלו לפני יומיים, בודקת אם יכול להיות שהוא עבר כאן כשיצאתי, משחזרת מה סיפרת לי עליו במשך הזמן, מנסה להיזכר אם שאלתי ומה ענית. את זה שהוא מצייר את יודעת שאני יודעת, יש לך ציור שלו כאן. את בטח זוכרת שהבנתי מה הקשר ביניכם, לפי החתימה, כי אמרתי לך. זוכרת? ששאלתי אם, כמו שהוא מצייר בשבילך, את מטפלת בו? זה הצחיק אותך אז--- או שאולי את מנסה להירגע, אומרת לעצמך שזה מישהו אחר בכלל, או שזה רק הדמיון שלי, כי - כמו שהסברת לי את עצמי - אני חיה בדמיון את מה שאני לא מעיזה לעשות במציאות?

 

בדרך כלל זה באמת ככה, שאני מדמיינת ולא עושה כלום. וגם שלשום, כשראיתי את לירון. התחשק לי להיכנס אחריכן ולהשתולל, ולעשות... לא יודעת... בלגן, לצעוק, להפיל דברים מהשולחן, להגיד ללירון שתצא, להגיד לך בדיוק מה אני חושבת עלייך... - אבל לא. נשארתי עם זה בראש. הקליניקה היא המגרש שלך, ועדיין לא הייתי מסוגלת לשחק את המשחק שלי מולך. רגע אחר כך כבר הייתי בחוץ, בגשם, בוכה ליד הפנצ'ר שגיליתי במאזדה המסכנה שלי, ועוד רגע אחר כך כבר ניסיתי בכל זאת לנסוע עד למוסך הקרוב שאני רואה תמיד בדרך. (תמיד אני מנסה למרות הכול. כמו שאצלך). בבלוק הבא כבר הייתי על הג'נטים. עצרתי.

 

לא ידעתי מיהו כשהוא שאל אם אני צריכה עזרה. בכיתי, והגשם, והסִנווּר מהאורות של המכונית שלו--- לא ראיתי. אחר כך הוא החליף את הגלגל, ואני, כי הוא אמר, כיסיתי עם המטרייה שלו על שנינו, ופתאום היה ברק ושמתי לב שהוא מוכר. מבוגר, לא גבוה, מוצק, עור שספג הרבה שמש, אף ישר, מבט חודר אבל חם, פנים שלא ששוכחים---רק שלא הצלחתי להיזכר מאיפה. בדרך לפנצ'רייה כל הזמן לחצתי על המוח, כאילו המוח שלי זה איזה רכב עם בעיה בהצתה. נסעתי אחריו והאוטו שלו הזכיר לי את זה שעומד לפעמים בחניה ליד הקליניקה שלך, אבל יש הרבה מכוניות כאלה גדולות, לבנות, ואני לא מבדילה ביניהן, אז לא הייתי בטוחה. ואז האיש בפנצ'ריה אמר שאין לו את הצמיג מהסוג הזה אצלו, בדיוק נגמר, ושהוא יזמין דחוף וישלח את העובד שלו לקחת, ייקח רק שעתיים פלוס מינוס. בינתיים, למה שלא תשתו איזה קפה, יש פה לא רחוק, הוא הציע. אז נסענו.

 

היה ריח טוב באוטו שלו, של אפטר שייב. והיה חם, ואחרי שתי דקות הוא עצר. לא הספקתי לשאול כלום. כאן יש את הקפה הכי טוב והכי קרוב שהוא מכיר, הוא אמר. ולא היה שם שום בית קפה.

 

למרות שעל הדלת היה כתוב רק "סטודיו לציור", בלי שם, כבר ידעתי. הרכב... הגיל... המיקום – הכול התחבר. בפנים כבר היו הציורים מאותו סגנון של זה שאצלך בקליניקה, עם החתימה. לא הצלחתי להסתיר את הזעזוע. החוורתי כנראה. הוא שאל אם אני בסדר. אמרתי שזה פשוט כי עוד לא אכלתי כלום היום. סחרחורת.

 

הוא הציע לי עוגה עם הקפה, וגם חלוק, אם אני רוצה בינתיים לתת לבגדים להתייבש...

 

 "בתוך מה את? תגידי קצת..."

 

הטון שלך רך רך. את מתחנפת... מתחננת אולי? לא כדאי לך שאגיד. גם לי לא. "אני מייצרת סביבי מרחב שקט, שלי, לעצמי," אני שומעת את הקול שלי אומר, "טוב לי לגלות שאני יכולה להכיל את עצמי בעצמי." ואיך שאני אומרת את זה, אני קולטת שלא סתם אמרתי. מה שחשבתי שאני אומרת בתור תירוץ באמת קורה לי! סוף סוף! את יכולה להיות מרוצה ממני, מילי. הפציינטית שלך מראה סימני התפתחות.

 

"אני לא בוגדת בך, אני נאמנה לעצמי". דווקא המשפט הזה בא לי עכשיו. הוא של לירון, המשפט הזה. כמו קלף ג'וקר היא זרקה לי אותו בתור מזכרת כשהיא חתכה מהצמד שהיינו. ועוד אחד היה לה: "זה לא נגדך, זה בעדי". היא באמת בעד עצמה, לירון, עד הסוף, כל הזמן. לא רואה בעיניים שום דבר ואף אחד. בעד עצמה ולא נגדי היא התחילה עם המורה הכי שווה ב"רימון", זה ששתינו פנטזנו עליו, ובעד עצמה ולא נגדו היא החליפה אותו ביונתן שובל, כי הוא הרוקר הנחשב עכשיו, והיא כבר לא יכולה להרשות לעצמה פחות מהטוב ביותר. וגם עכשיו – בעד עצמה ולא נגדי, רק בעקבותיי, היא באה דווקא אלייך לטיפול. כי סיפרתי לה, אז, כשרק התחלתי אצלך והיא, החברה הכי טובה, פרגנה בפליאה על איך שהקול שלי נפתח, ואיך שפתאום יש לי עוצמה ואומץ לקרוע את הלב עם "לא שלו", שאני בעצמי כתבתי והלחנתי. ואני, תמימה שכמותי, מלאת הודיה, נתתי לך את כל הקרדיט. והיא זכרה, מסתבר, ובאה להיות עוד יותר נאמנה לעצמה. ככה היא. אבל את, את היית אמורה להיות נאמנה לי, כדי להיות נאמנה למקצוע שלך עם האתיקה המתנפנפת – ואת בגדת בי.

 

ועכשיו את יושבת ואני שוכבת אבל יחסי הכוחות ביננו השתנו. אני לא לבד.

יש לו צלקת קטנה בתחתית הסנטר, כמו קריצה של עין. לא ראיתי אותה בהתחלה...אי אפשר לראות אותה אם לא מסתכלים עליו ככה כמוני, ממתחת, מקרוב. היא קרצה לי, הצלקת, מעל שיער החזה שלו, כאילו ביקשה "אל תגלי לה שראית אותי" ואני נישקתי אותה והבטחתי.

אז מעכשיו יש לנו צלקת סודית משותפת, לי ולך ולו, ורק אני יודעת...

והוא מושך אותי ומגלגל אותי על הגב ועולה עליי, ויורד. לאט... ואני מרגישה רק את הנעים שהוא עושה לי עם השפתיים שלו. כבר אין עולם. גם אין אני. רק הדקירות הקטנות האלה של עונג ששולחות זרמים לכל הגוף. השפתיים שלו נוגעות כל פעם בנקודה אחרת, עד שהוא נעצר עם הלשון על השדיים שלי ואני רק בקושי שולטת בעצמי לא לשרוט אותו. לא להשאיר סימנים, ואני נאנחת בקול, כבר לא מצליחה להתאפק.

 

"על מה האנחה שלך? מתוך מה היא עולה בך?"

 

ששש... ששש! אל תפריעי. למרות שאני כבר בוערת הוא ממשיך, ויורד עם הנשיקות שלו, וכל פעם במקום שהוא מנשק נדלקת מדורה, והוא עוקף את משולש הערווה שלי, ועובר עם השפתיים שלו עד לכף הרגל. והוא מוצץ את הבוהן ואיתה גם את שארית הרצון שלי להתפכח ולחשוב על מה אני עושה איתו ומה יהיה. הוא מתקדם ומתעכב על הנקודה המשגעת הזאת בברך – איך הוא יודע בדיוק איפה לגעת ובאיזו עוצמה וכמה? לא יודעת. כלום אני לא יודעת עכשיו, רק שאני רוצה עוד ממנו. משתגעת שימשיך. והוא ממשיך, עובר לצד הפנימי של הירכיים, מתקדם לאט לכיוון המערבולת שביניהן, והשפתיים שלו מענגות ומענות, ודווקא כשהוא מגיע לחור השחור, מנהרת הזיונים שלי, הוא בבת אחת מפסיק. רק נושף עליה. זה מטריף אותי. אני פוקחת עיניים ורואה שהוא מסתכל בריכוז, ברצינות. בוחן את האיברים שלי האינטימיים כמו ילד שקיבל מתנה, קילף את האריזה וכל כולו מתמסר לצעצוע החדש שלו ובודק איך אפשר להפיק ממנו את המיטב. רגע אחרי, בבת אחת, הוא מצמיד את השפתיים... וזה מעיף אותי! גל של עונג מכה בי. זה כמעט כואב. המוח שלי מעורפל ויש לי סחרחורת, הפה יבש ואני רועדת בכל הגוף, אבל הקול שלו חודר אליי, צרוד: "את טעימה לי". והוא גולש עם השפתיים במעלה שפתי הערווה שלי עד לדגדגן. זה גומר אותי. אני גומרת.

"טוב לך?" הוא שואל, כאילו הוא לא יודע! אני לא עונה. לא מסוגלת לדבר. הוא לא באמת מחכה לתשובה. הוא עולה חזרה ואני דוחפת אותו הצידה ועולה עליו... ומכניסה אותו לתוך המנהרה האפלה שלי... והוא בתוכי, והזין שלו ממלא אותי, פועם בתוכי, וזה טוב, ועמוק, והוא מתנשף, טוב לו, וזה עושה לי עוד יותר טוב, ואני לא חושבת על שום דבר... ותנועות... ואנחות... ועוד... והוא מכוון אותי עם הידיים על האגן, ואני מתנדנדת עליו, מתנדנדת בסיבובים, ו...הופ – הוא מתגלגל ומגלגל אותי על הגב, עולה עליי, ונכנס בי חזק, ויותר חזק, ויותר מהר, עוד ועוד, וגומר.

 

"מה עובר בך? אנחנו קרובות לסוף הפגישה..."

 

שקט! לא לענות! לחכות בשקט שהפגישה תסתיים. לא להסגיר כלום! אם אקום לפני שהשעה תיגמר תגידי שזה "אקטינג אאוט" ותבדקי איתי מה האמירה שההתנהגות הזאת באה לבטא וכל הבלה-בלה הפסיכולוגיסטי, ואני לא צריכה את זה. אני צריכה שקט. אני רוצה להתכונן.

 

יש לי משחק כזה עם עצמי אצלך, אף פעם לא גיליתי לך: לקראת הסוף של כל פגישה אני מנסה לנחש באיזה מלים תסיימי אותה. יש לך שלוש גרסאות: "נמשיך בפעם הבאה", "נעצור כאן" ו"אנחנו צריכות לסיים". אני מנחשת שהיום תגידי "נמשיך בפעם הבאה" אבל אני אומרת שנעצור כאן. אנחנו צריכות לסיים.

​

* פורסם ב"מאזניים", אוקטובר 23.